יש הפסדים שמכאיבים בגלל התוצאה, ויש כאלה שמכאיבים כי הם חושפים אמת שהקבוצה ניסתה להסתיר. ההפסד 4:1 של ברצלונה בסביליה הוא בדיוק מסוג השני, לא הפסד מקרי, לא יום רע במשרד, אלא מראה חדה שמחזירה השתקפות של קבוצה שכרגע נראית אבודה, עייפה, ובעיקר חסרת זהות.
פליק דיבר על שליטה, על לחץ גבוה, על "ברצלונה אגרסיבית". בפועל, ראינו קבוצה שלא מסוגלת לעבור את קו האמצע, שמתפרקת מכל התקפה מתואמת של היריבה. זה לא רק כישלון טקטי, זה משחק שהיה בו אובדן מוחלט של אמונה. שחקנים עם פרצופים כבויים, תנועות בלי מטרה, גוף על המגרש, אבל לב במקום אחר.
זו כבר לא ברצלונה הגדולה, לא זו של פפ גווארדיולה, לא זו של לואיס אנריקה, ואפילו לא זו של צ'אבי. מול סביליה הקבוצה נראתה כמו אוסף יחידים. והמאמן? פליק נראה אובד עצות. השינויים בהפסקה לא שינו דבר, התגובות איטיות, השפה הגופנית שלו על הקווים שידרה מצוקה. זו לא רק בעיה של הרכב או פציעות, זו בעיה של גישה. של קבוצה שלא מבינה איך להתמודד כשמישהו עומד מולה בלי לפחד מהשם "ברצלונה".
היממו אותה: סביליה מפרקת את ברצלונה 1:4סביליה רצתה את המשחק יותר. היא שיחקה בכוח, במהירות, בתיאבון. כל שחקן שלה ידע בדיוק מה עליו לעשות, בזמן שבברצלונה הכול היה מאולתר, איטי, צפוי. וכשיריבה רצה ואתה מהסס, זה נגמר בתבוסה. שצ’סני הציל את ברצלונה מחרפה גדולה עוד יותר, וזה אומר הכל.
מה שהכי מדאיג הוא שברצלונה של פליק לא רק הפסידה, היא לא נלחמה. לא נראתה טיפה של גאווה, לא ניצוץ בעיניים. גם כשנראה היה שהנה מגיעה תגובה, זה היה זמני וחלש. ברצלונה בעונה שעברה ואפילו מוקדם יותר העונה ידעה להפוך משחקים עם לב של אריה. ברצלונה של היום מול סביליה ויתרה לפני שהקרב מתחיל.
פדרי (IMAGO)אפשר להאשים את החום, את העומס, את הפציעות, את השיפוט, אבל הכל תירוצים. הבעיה עמוקה יותר: ברצלונה איבדה את מה שהפך אותה לייחודית. לא את הטיקי-טאקה, אלא את האמונה. עד שפליק לא יחזיר את הרעב, את הזהות, ואת הגאווה יהיה לקטלונים קשה לעמוד בקצב בצמרת.
בינתיים, ריאל מדריד חזרה לפסגה, לא רק בטבלה, אלא גם ברוח. וברצלונה? היא נשארה מאחור, מגרדת את עצמה מהדשא בסביליה ומחפשת תשובות שהולכות ומתרחקות.
הכתוב הוא טור דעה.