אלכס מיכלסן, פרנסס טיאפו, טומי פול, בן שלטון, טיילור פריץ. בזה אחר זה הטניסאים האמריקאים נשרו מטורניר הבית שלהם, אליפות ארצות הברית הפתוחה. האחרון שבהם היה המדורג הבכיר ומי שהיה הכי קרוב לתואר מייג’ור, אך מעולם לא נגע בו – טיילור פריץ.
המדורג 4 בעולם, הפיינליסט מהשנה שעברה, הפסיד במסגרת רבע הגמר לנובאק ג’וקוביץ’ הבלתי נגמר בן ה-38 ובכך קבע שגם השנה הזו, ולמעשה השנה ה-22 ברציפות, אף טניסאי אמריקאי מסבב הגברים שוב לא יזכה בתואר גראנד סלאם. תעודת עניות גדולה למעצמת הספורט שקוראים לה ארצות הברית.
נובאק ופריץ (IMAGO)ונכון, אפשר לספר שהיה את פדרר ונדאל, ואז נובאק, וגם אלקראס וסינר עכשיו, אבל היו הרבה חורים בדרך שהאמריקאים לא הצליחו לנצל אותם ולהיכנס אליהם. דניל מדבדב, סטאן ואוורינקה, אנדי מארי, ואפילו דומיניק תים, שכבר נעלם מזמן. כל אלה הצליחו לשים את ידם על לפחות תואר גראנד סלאם אחד, האמריקאים? שממה גדולה.
מאז אותה חגיגה של אנדי רודיק בגמר אליפות ארה”ב 2003 זה לא קרה, נתון באמת יוצא דופן ומביך עבור ארה”ב, שאמנם הטניס שם לא הספורט הבכיר, אבל עדיין עם מגוון ספורטאים בלתי נגמר, מאמנים ובוודאי מתקנים הם מפשלים שנה אחרי שנה, כך 22 ברציפות והלחץ על כל טניסאי אמריקאי שרק מצליח לעלות על הבמה הגדולה של הטופ 10 מקבל מיד לחץ עצום על הכתפיים.
בן שלטון (רויטרס)הפעם, הלחץ הגדול הזה היה בעיקר על הכתפיים של פריץ ושל שלטון, שהוא המרענן הרשמי של האמריקאים עם סרב אדיר (נו מה חדש?), פורהנד קטלני, רגליים לא רעות, שואו בכל משחק (וטריניטי רודמן ביציע), ועדיין כל זה לא מספיק לכישרון הגדול של ארה”ב, שמספק גם סיפור יפה עם האבא שמאמן אותו, להביא הביתה גראנד סלאם אחד. אולי בעתיד, כרגע לא.
שלטון אגב נאלץ לפרוש במשחק מול אדריאן מנארינו הבלתי נגמר בשל פציעה בכתף. בכל אופן, סיכוי ריאלי מאוד שגם אם היה עולה, לא היה מצליח לעבור את קרלוס אלקראס ואז את יאניק סינר בגמר. אבל שוב בשורה התחתונה – עוד שנה שמסתיימת ללא התואר הגדול לאמריקאים. ומה הסיבה? יש לא מעט זה בטוח, אי אפשר להיכשל כ”כ הרבה שנים בגלל דבר אחד.
קרלוס אלקראס (רויטרס)הראשונה היא כמובן לחץ, שהזכרנו קודם. לחץ שרק גדל וגדל, מטורניר לטורניר, משנה לשנה, מפלשינג מדו אחד לשני. סיבה נוספת – היעדר תחרויות בינלאומיות, גם בגילים הצעירים, ובעיקר היעדר צ’לנג’רים שמעניקים ניסיון לשחקנים שזה עתה נכנסו לסבב. למעשה, האמריקאים מתחרים אך ורק כמעט בינם לבין עצמם, במכללות, ובטורנירים השונים, ופחות מתמודדים מול יריבים אחרים כפי שקורה באירופה, עם שלל תחרויות, ועל כל המשטחים.
הסיבה אולי המרכזית ביותר לכישלון – התמקדות אך ורק במשטח הקשה, בניגוד לאירופה, ששם ברוב המדינות המובילות יש יותר משטחי חימר, מה שמקנה לטניסאים הצעירים יסודות אחרים מגיל צעיר – עבודת רגליים, סבלנות, ופחות סרבים. נכון שגם בפרמטר זה בארה”ב מנסים ללכת צעד קדימה עם הקמת מגרשים עם משטחים שונים, אך זה מעט מדי.
סמפראס ואגאסי (GettyImages)אז אפשר לשאול כיצד בשנות ה-90 ותחילת המילניום הטניסאים האמריקאים היו בשליטה מוחלטת ועליונות אדירה בענף עם ג’ים קורייר, אנדרה אגאסי ופיט סמפראס ופתאום אין אף אחד? הטניס האירופי פשוט הלך קדימה, הדביק את הפערים והאמריקאים נשארו מאחור. מה שהיה טוב לפעם, כבר לא מספיק לעכשיו, והם מרגישים זאת היטב על בשרם.
הדוגמאות הכי טובות הן כמובן ספרד ולאחרונה איטליה, שכבר כמה שנים טובות עושה הכל נכון, עם שינוי מבנה פדרציית הטניס במדינה (דגש על שיתוף פעולה), הבאת מאמנים איכותיים, הקמת עוד מגרשים (בעיקר חימר), וניתוב הפוטנציאל גם לענף הלבן. סינר, לורנצו מוסטי, פלביו קובולי ועוד, פעם זה היה בערך פאביו פוניני המוכשר והמאוד לא יציב, וזהו בערך. היום? סוללה, לאורך כל המאה הראשונים.
יאניק סינר אלוף ווימבלדון (רויטרס)אז בארה”ב יכולים לתרץ שבניגוד לנשים, ששם הטניס אולי נחשב בטופ בעיקר בגלל המורשת האגדית של סרינה וויליאמס, בגברים הפוטבול, הבייסבול ובטח הכדורסל מושכים הרבה יותר את הכישרונות הצעירים. ועדיין? מאגר כמעט בלתי נדלה של ספורטאים אמור להצמיח לפחות אלוף גראנד סלאם אחד בכמה שנים לא? בוודאי שכן. טעות על טעות ואז עוד טעות.
ועדיין 22 שנה, אבל לא הכל שחור עבורם. אולי רואים את האור בקצה המנהרה החשוכה כי שני טניסאים בטופ 10 (פריץ ושלטון) זה ממש לא דבר מובן מאליו עבורם. לפריץ נראה שיש תקרה ולזכות בגראנד סלאם יהיה לו קשה, אלא אם סינר ואלקראס יהיו פצועים ונובאק כבר יפרוש, אבל במצב הנוכחי זה לא משהו שאמור לקרות. שלטון הוא כנראה התקווה הגדולה, הטניס שלו מאוד אגרסיבי ועוצמתי, והוא שחקן מעט יותר שלם מפריץ, ובוודאי צעיר (22) שעוד יכול להתפתח וללכת קדימה עם השנים.