גם כאשר ריאל מדריד כושלת, תמיד יש לה דופק

אל תמהרו לשלוח את ריאל מדריד לפגרה. היא אולי לא בשיאה, אבל יש לה דופק. נגד ההרכב השני של אתלטיק בילבאו, הלב הפועם שלה המשיך להילחם. הקבוצה של קרלו אנצ’לוטי שחוותה הדחה כואבת מליגת האלופות מול ארסנל נראתה כבויה בחצי הראשון, וניצלה רק בזכות מהלך גאוני של אחד – פדריקו ואלוורדה. שער הניצחון שלו בתוספת הזמן היה רגע גאולה, וגם הכרזה – ריאל אולי מתנדנדת, אבל עדיין כאן.  

האורוגוואי הלוחמני הפך לשם שראוי להיחרט בדפי ההיסטוריה הלבנה. כשספק אם נותר עוד מה להציל, ואלוורדה, ברוח הלוחמנית והדרום אמריקאית האופיינית, הנחית טיל לפינה העליונה של אונאי סימון, אחד השוערים הטובים בספרד. הגול הזה לא רק הביא שלוש נקודות – הוא החזיר את הכבוד אחרי לונדון, והצית מחדש את התקווה בליגה.

לא היה שם רק ואלוורדה. ויניסיוס, האיש שעדיין מעורר ויכוח בקרב אוהדי ריאל מדריד, הראה שוב למה אין לו תחליף. הוא היה היחיד שעניין אותו כדורגל במחצית הראשונה, ונשאר דומיננטי גם כשהקבוצה התעוררה. שער מופלא שכבש נפסל בגלל נבדל של אנדריק – החלטה מפוקפקת של ה-VAR, אך ויניסיוס, למרבה ההפתעה, לא מחה. הוא היה שקט, חד, ומסוכן – בדיוק כמו ששחקן על אמור להיות, וזה בהחלט לא אופייני לו לאחרונה.

וזה לא מקרי. הקבוצה כולה נראית לעיתים כמו תעלומה שאין לה פתרון. ריאל העונה הזו נראית לעיתים נטולת תחכום, נתקעת מול יריבות מסודרות, וחסרת איזון במערך. דני קרבחאל ומרסלו כבר לא שם, דני סבאיוס שוב פצוע, ובמערך של שלושה שחקני התקפה דומים – כולם קיצונים שמאליים טבעיים – קשה לייצר הרמוניה. גם אנצ'לוטי מבין את זה, ולכן חזר לנוסחת ארבעה קשרים – תגובת חירום שכבר עבדה בעבר.

ויש גם שדים חיצוניים. השיפוט, כך מרגישים במדריד, לא נמצא בצד שלהם. החל מההחלטות בברנבאו ועד למונז'ואיק, אוהדי הלבנים משוכנעים שמישהו מושך בחוטים כדי לקצר להם את העונה. ואם זה לא מספיק, גם מערכת ה-VAR הפכה למושא ביקורת – על כך שהיא מתערבת בפרטים הקטנים ומתעלמת מהברורים מאליהם. ג’וד בלינגהאם, למשל, לא זכה לפנדל ברור.

ריאל מדריד בתקופה האחרונה משחקת כאילו די בלמסור את הכדור לכוכבים ולחכות שמשהו יקרה. אבל הדברים הפסיקו לקרות, וזו הסיבה לכך שקבוצתו של אנצ'לוטי שלא נראית לאחרונה כקבוצה, הודחה מליגת האלופות ועמדה לקבור גם את סיכוייה בליגה עם תיקו מול אתלטיק בילבאו. בערב של קריאות בוז (ואף פיהוקים), רק ויניסיוס, בלינגהאם ו-ואלוורדה התייצבו מול יריבה שכל תכליתה הייתה להגן. כאשר כבר נראה היה שהתיקו ופרידה מהתואר בליגה הם עניין סגור, בזמן הפציעות, האמונה של ואלוורדה חילצה כדור תועה ברחבה, והוא ירה לרשת והציל את הבלאנקוס ואולי גם את משרת מאמנו.

שחקני ריאל מאושרים (רויטרס)

ביום כזה, ב-20 באפריל – ההיסטוריה נזכרת בעצמה. זה היה התאריך שבו כריסטיאנו רונאלדו כבש את שער הניצחון מול בארסה בגמר גביע המלך ב-2011, והיום שבו, בשנת 1919, ריאל מדריד הביסה את בילבאו 0:5, עם צמד של סנטיאגו ברנבאו. משהו בלבן הזה תמיד חוזר מהעבר להזכיר שהוא לא מת.

ואלוורדה היה השליח של הרוח הזאת. כל פעם שמישהו אומר "בלתי ניתן לעצירה", תיזכר מעכשיו הפצצה שלו לחיבורים. שער שגאל את פני הקבוצה אחרי ההשפלה באנגליה, ואולי, אולי, נתן לה עוד שבוע של חלומות על דאבל. שישה משחקי ליגה נותרו, והקלאסיקו בגמר הגביע מחכה בשבת הקרובה. שבעה גמרים.

בסוף, יש גם תזכורת חשובה – בריאל יודעים שגם אם לא תמיד מנצחים, תמיד קמים. המועדון שזכה ב-15 גביעי אירופה, גם הודח 54 פעמים מהמפעל. מה שקובע, בסוף, זה לא כמה פעמים נופלים – אלא כמה פעמים קמים. ריאל מדריד קמה, ו-ואלוורדה קם ראשון עם שער נדיר שמזכיר את הרוח האפית של השנים הגדולות במועדון.

הלב הפועם של ריאל. פדריקו ואלוורדה חוגג (רויטרס)

עוד לפני המשחק קרלו אנצ'לוטי דיבר על תחושת הנקמה שמילאה את השחקנים אחרי התסכול מול ארסנל, והודה כי הימים לפני המשחק היו קשים – עד כדי כך שאיש לא דיבר לתקשורת. ויניסיוס אפילו לא חגג את הניצחון, כאשר הוא כעס על הקהל ועל החלטות השיפוט, אך שוב היה בין הטובים על המגרש, בלתי נלאה באחד על אחד, והוכיח שוב מדוע הוא נכס עצום לקרב הסיום של העונה.

כך או כך, רגע לפני הקלאסיקו, רגע לפני שהעונה הזו נכתבת סופית, ריאל מדריד מחזירה תשובה. אולי לא הכי נוצצת, אולי היא לא הכי מבריקה – אבל היא נתנה תשובה של לב, של רצון, של קבוצה שעדיין מאמינה. ואם יש קפטן בלתי מוכתר לקבוצה הזו, זה לא בלינגהאם, גם לא ויניסיוס, אלא פדה. האיש לכל רגע, לכל עמדה ולכל עונה, הלב הפועם של ריאל מדריד.