המשחק מול נורבגיה היווה תזכורת עד כמה ישראל רכיכה אירופית במשחק ההגנה שלה שהוא אחד החלשים ביבשת, ובכלל עד כמה, עם כל הכבוד לסולומון וגלוך המבטיחים, אנחנו רחוקים מהרמות הגבוהות, וכל כך הרבה דרוש שיפור.
כבר בהפסקה, כשנורבגיה ביתרון 0:3 עם שני שערים עצמיים אומללים של ישראל, ניגשו אליי כתבים זרים, אנגלים, נורבגים, פולני ושבדי, ושלחו עקיצות בזו אחר זו: "מה זו ההגנה המצחיקה הזו שלכם עם הטעויות הבסיסיות האלה?", אמר קולגה אחד ידידותי וקולגה עוין יותר סינן: "מה זה הברדק ההגנתי החובבני וחוסר הארגון בבניית המשחק מאחור?". קולגה ידידותי מאוד אמר לי: "שמע, הפוטנציאל של שחקני ההתקפה המוכשרים שלכם לקטסטרופה בהגנה זה משהו תהומי הזוי ומגוחך", ועוד עיתונאי הוסיף: "מה השחקנים שלכם בדיוק חושבים שהם בדיוק עושים כשהם משחקים ככה לידיים של הנורבגים?".
ניסיתי להסביר ולתרץ עם דברים כמו "הנבחרת של בן שמעון עלתה עם יותר מדי ביטחון ושיחקה פתוח מדי מול הנורבגים שחיים על מעברים ומצאו שטחים בקלות" וגם "האופוריה מהדיווחים על עסקת החטופים בארץ, לצד ההיסחפות אחרי ההופעות ההתקפיות הטובות מול איטליה ומולדובה, הוציאה אותם קצת מפוקוס ואיזון"; אבל צריך לומר את האמת ביושר – לנבחרת ישראל הנוכחית יש את אחת ההגנות החלשות שידעה נבחרת ישראל.
פרץ: "אזכור את ההצלות להולאנד"לא במקרה היא ספגה שתי חמישיות ברציפות, מול איטליה ומול נורבגיה שעוד ריחמה עלינו ועצרה את עצמה במחצית השניה. 16 שערי חובה ב-6 משחקים שיש לישראל, זה כמו מלטה, אסטוניה ורק סן מרינו, גיברלטר, מולדובה וליכטנשטיין ספגו יותר מאיתנו.
אלה העובדות, וברור שמשחק ההגנה הבעייתי שלנו כולל הרבה רכיבים, משחקנים שלא נמצאים בכושר משחק ובקושי משחקים אם בכלל בקבוצותיהם, דרך ארגון תיאום סדר ומשמעת. הטעויות יסודיות ומביכות בכל אחד מהשערים שספגנו, עמידה הגנתית מצחיקה, שערים עצמיים אומללים, איבוד קור רוח, הרחקות גרועות, יצירת שטחים לשחקני ההתקפה הנורבגים, עזרה שמאחרת להגיע, סגירה גרועה באוויר ועל הקרקע, בפינה הקרובה והרחוקה. בקיצור – כולם כולל רן בן שמעון יודעים ומודים שזה לא מספיק טוב. הדבר היחיד שהיה מעודד זה לשמוע את מאמן הנבחרת לפחות לוקח אחריות בסיום המשחק, מודה במציאות כמו שהיא, מדבר בישירות בלי לגנוב דעת ואפילו משתף בכך שיש לו חרטות מסוימות בהכנה למשחק, ולא מנסה לייפות את המציאות.
נבחרת ישראל (ראובן שוורץ)צריך להזכיר שישראל באמת פגשה מפלצת כדורגל. התבוסה של הכחולים-לבנים לא אמורה להפתיע אף אחד מול אחת הנבחרות הטובות הדורסניות והמפחידות בעולם, עם צמד חלוצים שקשה למצוא טוב ממנו כיום באיזושהי נבחרת לאומית אחרת. כזכור במשחק הקודם לפני החמישי מול ישראל, היא כבשה 11 שערים, ויש לה 29 שערים בקמפיין הנוכחי, כשאף נבחרת אירופית אחרת עדיין לא הגיע ל-20 שערי זכות.
למעשה, לארלינג הלאנד המופלא (שחצה את רף 50 השערים במדי נורבגיה אמש בהופעתו ה-46), יש 12 שערים בקמפיין המוקדמות הנוכחי ב-6 משחקיו, כאשר רק 8 נבחרות אירופיות כבשו יותר ממנו. אמש אפילו בלי מרטין אודגור הפצוע, קיבלנו תזכורת כי יש לנורבגים כלים נהדרים בכל חלקי המגרש ובמיוחד צמד הקשרים השלמים האינטליגנטיים והאלגנטיים - ברגה וברג – שקוראים את המשחק בלי הכדור ומתקלים באותם איכות יעילות ודיוק בהם הם מוסרים ומנהלים את המשחק עם הכדור כדור, במסירות ובתיקולים.
שחקני נבחרת ישראל מבואסים, בנורבגיה חוגגים (IMAGO)מסע בלתי נשכח
אמנם היו קריאות בוז להמנון נבחרת ישראל, כמו שכולם צפו וידעו מראש, אבל הן היו חלשות למדי ומועטות ביחס לציפיות. גם רק אידיוט אחד פרץ למגרש, למרות שהיו מאות אוהדים עם כאפיות, דגלי וחולצות פלסטין, חלקם ממוצא מוסלמי. לא מעט אוהדים הסתובבו עם נייר אדום שחולק להם על ידי פעילים פרו פלסטינים כחלק מהקמפיין האנטישמי "להוציא כרטיס אדום לישראל".
כבר בהפסקה, כשהעניינים הספורטיביים הוכרעו כבר, האקשן והדרמה עברו אל מחוץ לאצטדיון, שם בדיוק ההפגנה התחממה והגיעה לפסים אלימים של ונדליזם והפרות סדר, שגרמו למשטרה להשתמש בגז מדמיע ולעצור כ-60 פעילים פרו-פלסטינים שחיפשו לעשות צרות ולקבל כותרות. אירועים חריגים באוסלו, בירת נורבגיה, וכך – כמה אירוני – בזמן שהטלוויזיה בישראל העבירה מסרים של שלום, באמצעות הנאומים המרגשים של ויטקוף, קושנר ואיוואנקה בכיכר החטופים, בטלוויזיה הנורבגית הועברו בדיוק בשידור חי תמונות מלחמה מהרחובות בין שוטרים לפורעים. למה לי פוליטיקה עכשיו?
ההפגנה הפרו פלסטינית באוסלו (פרטי)טוב, היום נמשיך לאיטליה כדי ללוות את נבחרת ישראל באודינה. החוויות שעברנו מאוסלו לא יישכחו במהרה. איך ברגע אחד התנפל עליי בקללות ואיומים מפגין פרו-פלסטיני ממוצא ערבי והמשטרה עיכבה והרחיקה אותי מהאירוע, ותוך שעה אחת בלבד אחרי הטראומה הזו, הגיע כומר ומנהיג בקהילה האוונגליסטית שזיהה שאני מדבר בעברית, כדי לחבק אותי בהתרגשות ולספר כמה הוא אוהב את ישראל ולהמטיר עליי ברכות ואהבה.
וזה יום אחרי עימותים עם כתבים נורבגים עוינים שהגיעו לצד אמפתיה והזדהות שהגיעה מכתבים זרים אחרים וממטע היהודים המקסימים שנמצאים באוסלו. בהחלט מסע ייחודי, מטלטל, מצמרר לטוב ולרע, חוויה מטריפת חושים שמעיפה אותך מקצה אחד לשני. מאניה-דיפרסיה. איפה הראש שלי ואיפה הלב שלי? אני כבר לא יודע... דבר אחד בטוח – אין דבר יותר מיוחד ומרגש מאשר להיות ישראלי!