הפועל תל אביב חגגה ביורוקאפ – והמדינה חגגה איתה. ברכות זרמו מכל כיוון: מהנשיא, מראש הממשלה, משר הספורט. אך יום לאחר מכן, כשהרצים והרצות של ישראל עשו היסטוריה באליפות אירופה במרתון שנערכה בבלגיה, המדינה – ובעיקר מי שאמורים לייצג אותה – פשוט לא הופיעו.
שלוש מדליות אישיות מרגשות: כסף לגשאו איילה, ארד למארו טפרי וללונה צ'מטאי סלפטר. מדליות קבוצתיות מרהיבות: זהב לנבחרת הגברים, כסף לנשים. הישג היסטורי. אבל כשמדובר באתלטיקה – פתאום כולם שותקים.
ספורט הוא עניין של תשוקה, מאמץ, הקרבה. אבל מעל הכול – ספורט בין-לאומי הוא גם עניין של ייצוג. כשנבחרת ישראל במרתון עלתה על הפודיום באליפות אירופה עם הישגים חסרי תקדים – זה היה רגע של גאווה לאומית. רגע שאמור היה לזכות לעדנה, לכותרות, לברכות מראשי המדינה. בפועל, מה שקיבלו האתלטים היה שתיקה רועמת. השקט שאחרי המדליות.
נבחרת הגברים במרתון על הפודיום (איגוד האתלטיקה)בזמן שהכותרות התקשורתיות עסקו בזכייה של הפועל תל אביב ביורוקאפ – הישג ראוי לכשעצמו – הפוליטיקאים לא היססו להפוך את האירוע לחגיגה תקשורתית: הנשיא יצחק הרצוג אירח את שחקני הקבוצה בלשכתו, הצטלם איתם, חייך, בירך, הוציא הודעה רשמית. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו שוחח עם הבעלים עופר ינאי, עם המאמן דימיטריס איטודיס, ולשכתו דאגה להפיץ את זה לתקשורת.
אבל איפה אותו יחס כלפי נבחרת האתלטיקה? איפה ההוקרה לספורטאים שהביאו מדליות – לא במגרש, אלא על הכביש, בקילומטרים, בזיעה, בדופק 180 ובאהבת המולדת? לא הייתה פנייה מהנשיא, לא שיחה מראש הממשלה, לא פוסט, לא ציוץ – אפילו לא מייל יבש.
בנימין נתניהו. לא נותן את אותו היחס? (רויטרס)הנשיא הרצוג: באיחור, בלי הסברים
רק אחרי פנייה של עיתונאי – ובאיחור של כמה ימים – בלשכת הנשיא התעוררו. ביום שישי, רגע לפני שבת, הוצאה הודעה על כך שהנשיא שוחח עם סגן אלוף אירופה גשאו איילה, בירך אותו ואת הנבחרת. מאחורי הקלעים, כשנשאלה לשכת הנשיא מדוע לקח כל כך הרבה זמן, עלתה טענה מגוחכת: "תקלה טכנית". הנשיא, כך נטען, ביקש מהצוות לתאם את השיחה מיד עם ההישג – אבל משהו השתבש. תגובה רשמית למרות שביקשתי? לא נמסרה.
נשיא המדינה. עדיין לא התקבלה תגובה (אורן בן חקון)נשאלת השאלה – אם זה היה שחקן כדורסל עם גביע נוצץ ביד, גם הייתה תקלה טכנית? או שאולי פשוט מדובר באתלטיקה – ספורט שפחות מביא לייקים, פחות תופס כותרות, ולכן – פחות מעניין את הצמרת?
גשאו איילה (שחר גרוס)נתניהו: זמן להפועל – לא לאתלטים
ומה לגבי ראש הממשלה בנימין נתניהו? האיש שמנהל קמפיינים, מתראיין לכלי התקשורת הנוחים לו ומחלק ברכות לפי קהל היעד? ביום שלישי האחרון, הוא היה על הקו. שוחח, בירך, והוציא הודעה. יחסי ציבור לתפארת.
אבל לגבי גשאו, מארו, לונה ושאר הרצים והרצות? דממה. לא פנייה, לא התייחסות, לא אזכור באף פלטפורמה. כששאלתי גורמים באיגוד האתלטיקה האם שמעו משהו מלשכת ראש הממשלה, הם הגיבו בביטול עוקצני: "מתקשרים כל הזמן – ואנחנו מסננים".
מארו טפרי (איגוד האתלטיקה)מיקי זוהר: שר הספורט שלא היה שם
ואולי ההתעלמות הכואבת ביותר היא דווקא זו של שר הספורט, מיקי זוהר. האיש שאמור לעמוד בחזית, לעקוב, לברך, לשדר נוכחות. ביום שלישי, גם באיחור, לאחר הזכייה של הפועל ת"א, לשכתו דאגה להוציא הודעה לתקשורת על כך ששוחח עם הבעלים עופר ינאי.
אבל כששאלנו מה עם האתלטים? איפה הברכה? איפה ההכרה? התשובה הייתה: "הלשכה הייתה בחופשת פסח". מדינת ישראל לא עצרה, הספורט הישראלי לא עצר, אבל בלשכת שר הספורט – כולם בחופשה. אפילו תורן לא היה שימלא את החלל. אפיקומן של חוסר מעש.
שר התרבות והספורט מיקי זוהר. את הפועל הוא בירך (חגי מיכאלי)עכשיו, נמסר ש"השר ייפגש עם האתלטים בשבוע הבא". ברכות בדיעבד זה נחמד – אבל הן לעולם לא יהיו תחליף לנוכחות בזמן אמת. ולמה בכלל צריך עיתונאים כדי לגרום למערכת לזוז?
מדינה שמוקירה רק גביעים נוצצים – לא באמת מעריכה ספורט
בזמן שפוליטיקאים מיהרו לחבק שחקני כדורסל על הישג חשוב, הם שכחו את לוחמי המרתון שלנו – את האנשים שמייצגים את דגל ישראל במקומות שהרבה לפני הספורט, הם דיפלומטים עם מספר חזה. לוחמים שקטים, בלי אולמות, בלי תאורה, בלי עשרות אלפי צופים – רק נחישות, משמעת, וגאווה לאומית.
הכישלון כאן הוא לא רק של משרד, או של לשכה – זה כישלון מערכתי של מדינה שאינה יודעת לכבד את גיבוריה כשהם לא מביאים רייטינג. והמסר ברור: אם אתה לא על מגרש של רייטינג, אתה לא קיים. ככה לא בונים תרבות ספורט. ככה לא בונים גאווה לאומית. ככה מאבדים את האמון של הדור הבא של הספורטאים. וזה לא כרטיס צהוב. זו הרחקה ישירה.