בספורט העולמי נוטים לשייך למועדונים אופי מסוים, DNA אשר דבק בהם אחרי עונה ייחודית או תקופה משמעותית של דמות מובילה. לפעמים המועדונים אפילו מאמצים חלק מהנרטיב הזה, ובונים סביבו את המרקם הקבוצתי: אתלטיקו מדריד הקשוחה, מכבי תל אביב הווינרית או מנצ'סטר סיטי הטוטאלית. אמנם לעיתים רחוקות ניתן לראות מועדון שממציא את עצמו מחדש בתוך כמה שנים, ומאמץ גישה אחרת למשחק שגם מביאה אותו להצלחה.
יוסטון רוקטס הייתה בעשור הקודם השם הנרדף לרעות החולות של הליגה הטובה בעולם. כוכב מרכזי ששואב את כל הכדורים אליו ועושה כל העולה על רוחו, ריווח של השחקנים ובעיקר המון זריקות לשלוש וסחיטת עבירות. ללא ספק הסגנון לא היה נעים לעין, אך כשהתיאום עובד טוב והשחקנים המשלימים חיים בשלום עם התפקיד שלהם, השיטה מתגלה כיעילה למדי כדי לגבור על רוב ההגנות בערב נתון.
מסע קצר בזמן
ג'יימס הארדן בשיאו בעונת 2017/18 היה ה-MVP בצדק גמור, כשהוביל את הקבוצה מטקסס למאזן הטוב בליגה עם 65 ניצחונות, ורשם 30.4 נקודות וכמעט תשעה אסיסטים בממוצע למשחק. לצד רכז על בדמות כריס פול, אכן הרוקטס היו מועמדים ללכת עד הסוף, אלא שדין העונה הסדירה אינו כדין הפלייאוף.
אחרי שיוסטון דילגה פעמיים בחמישה במשחקים על מינסוטה טימברוולבס בסיבוב הראשון ועל יוטה ג'אז בשני, החלו להישמע חריקות במנוע של הטילים מיוסטון, כאשר הפגמים בשיטה נחשפו מול האלופה המכהנת גולדן סטייט ווריירס.
ג'יימס הארדן עם ראסל ווסטברוק (רויטרס)כבר במשחק הראשון התקשו הטקסנים לקבל תפוקה מעוד שחקנים פרט לפול והארדן, שקלע 41 נקודות, ונכנעו לווריירס בבית. במשחק השני יוסטון חזרה לסדרה כשכמעט כל החמישייה ואריק גורדון מהספסל, סיימו בספרות כפולות. במשחק השלישי בסן פרנסיסקו שוב נראתה יוסטון אומללה והפסידה בבלואו אאוט של 41 נקודות, עם תרומה מזערית ביותר של הספסל. המשחק הרביעי כבר היה צמוד הרבה יותר והפעם הצליחו הרוקטס לנצח עם רוטציה קצרה במיוחד.
במשחק החמישי חזרה בטקסס הצליחו האדומים שוב להאט את המשחק ולצאת עם ניצחון שהעלה אותם ל-2:3 בסדרה, אך גם איבדו את כריס פול שברבע האחרון קרע את ההמסטרינג. משחק שש הסתיים עם עוד בלואו אאוט של 40 נקודות, ובמשחק שבע הפסידו הרוקטס הקצרים את הסדרה 4:3.
מייק ד'אטוני המאמן ודריל מורי הג'נרל מנג'ר שניהם המשיכו לדבוק בשיטה שהביאה אותם נגיעה מגמר עד עונת 2019/20, כשבקיץ הודיעו על עזיבתם, כשגם הארדן כבר החל לאותת על רצון למצוא את עצמו בקבוצה אחרת. יוסטון התפרקה מנכסיה והחלה לחפש את עצמה מחדש דרך הדראפט.
כריס פול וטרבור אריזה (רויטרס)בין בוסטון, ניגריה ויוסטון
למי שהספיק לשכוח, גם לאלופה המכהנת בוסטון סלטיקס היו כמה מהמורות בדרך. הקבוצה המעוטרת ביותר בליגה הפסידה בגמר בעונת 2021/22 לאותם הווריירס במודל אחר, כאשר על הקווים של היריבה ממזרח עמד איימה יודוקה, שחקן עבר פחות מוכר בליגה, שתפקד בעונה לפני כן כעוזר המאמן בקבוצת הכוכבים של ברוקלין נטס עם אותו הארדן, דוראנט וקיירי אירווינג.
יודוקה נולד בפורטלנד לאב שהיגר לארצות הברית בשנות ה-70 מניגריה, והתחתן עם אמריקאית. על אף שלא נבחר בדראפט בשנת 2000, כן שיחק המאמן לעתיד בקבוצות שונות ב-NBA לצד כמה קפיצות קצרות לאירופה, ואף רשם מספר הופעות בנבחרת ניגריה.
בעונתו הראשונה על הקווים הוביל יודוקה את החבורה המוכשרת לגמר ראשון מאז 2010, ותחתיו הציגו הסלטיקס יכולת הגנתית משכנעת, כאשר מרקוס סמארט קיבל את פרס שחקן ההגנה של העונה, הגארד הראשון מאז גרי פייטון שזוכה בתואר. על אף ההפסד 4:2 בסדרה מול גולדן סטייט, היה נדמה שמסיבת התה המודרנית של יודוקה בבוסטון רק החלה. אך העניינים החלו להסתבך.
אימה יודוקה (רויטרס)בסוף ספטמבר 2022 הושעה יודוקה מתפקידו רגע לפני תחילת העונה על רקע יחסים שקיים עם עובדת מועדון, כאשר ספקולציות רבות צצו סביב הסיפור ותיארו גם שיח לא הולם בין השניים. הליגה נשארה עד היום שקטה בנושא, ויודוקה עצמו לא דיבר על הרומן יותר מידי. בפברואר 2023 הפך ג'ו מאזולה באופן רשמי למאמן הראשי הקבוע של הסלטיקס, וחודשיים לאחר מכן בסיום העונה הסדירה הודיעו יוסטון על החתמתו של יודוקה כמאמן הראשי.
למועדון הטקסני יש חיבור מיוחד עם המדינה האפריקאית, שכן מי שהוביל את הפרנצ'ייז בשנים 1994 ו-1995 לשתי אליפויות רצופות היה לא אחר מהסנטר האגדי האקים אולאג'ואן, שנולד וגדל בניגריה, ומזוהה עם הרוקטס ועם קבוצת המכללות יוסטון קוגרס עד היום.
החבורה הטקסנית נשארה בתחתית בשלוש העונות שלאחר עזיבתו של הארדן, ובעונה שעברה – הראשונה תחת המאמן הטרי, רשמו מאזן של 41-41, מרחק של חמישה משחקים מגולדן סטייט (מוטיב חוזר) העשירית, ולא נכנסו לפליי-אין. אך המרקם הקבוצתי שהנחיל יודוקה החל להשתרש בקבוצה, שהשתחררה מכבלי העבר והראתה ניצוצות של סגנון אחר לגמרי.
אימה יודוקה (רויטרס)מה מספרים המספרים?
העונה, הרוקטס הציגו לא רק שיפור, אלא קפיצה אדירה מול מערב סבוך (לפחות מאוקלהומה ומטה). החבורה מטקסס סיימה את העונה הסדירה במקום השני במערב והרביעי בליגה, עם מאזן של 52 ניצחונות מול 30 הפסדים. אז איך ניתן להסביר במספרים את העונה הנוכחית? קודם כל, צריך להסתכל על ההגנה.
בעונה שעברה הייתה יוסטון מדורגת במקום ה-9 בליגה ברייטינג ההגנתי (כמות הנקודות שספגו פר 100 פוזשנים), מה שכאמור לא עזר לה אפילו להיכנס לפליי-אין. העונה היא מדורגת במקום הרביעי (!), ומצליחה לעצור את ההתקפות הטובות בליגה: ניצחה פעמיים את קליבלנד בצמד משחקים בק טו בק, פעם אחת מתוך שניים את בוסטון, פעם אחת מתוך שניים את גולדן סטייט מאז שהצטרף ג'ימי באטלר, ורק לאוקלהומה המוליכה נכנעה שלוש פעמים מתוך ארבעה מפגשים.
כמעט בכל המשחקים הנ"ל, יוסטון גם הצליחה לעצור את היריבות על פחות מממוצע הנקודות העונה בליגה, העומד על 113.8 נקודות למשחק. באופן כללי, העונה הרוקטס ספגו 109.8 נקודות בממוצע למשחק, לעומת העונה שעברה בה ספגו 113.2 למשחק. בפן ההתקפי, שני נתונים מסבירים גם הם את הצמיחה שחוותה הקבוצה תחת יודוקה.
סטף קרי מול יוסטון (רויטרס)אחד הוא הקצב. כבר בעונה שעברה שיחקו הרוקטס בקצב יחסית בינוני, אך העונה האטו אף יותר את המשחק שלהם ומדורגים במקום ה-18 בליגה במהירות משחק. הכפייה של קצב איטי מונעת מהיריבות לרוץ ולהרוויח בכך למעשה יותר פוזשנים למשחק, ששווים יותר הזדמנויות לקלוע.
נתון שני, שמראה עד כמה רחוקה יוסטון הנוכחית מזו שלפני שבע שנים, הוא התפלגות הזריקות בהתקפה. הרוקטס הם מבין הקבוצות שזורקות הכי פחות מחוץ לקשת השלוש, עם 35.8 זריקות למשחק (לשם השוואה, בוסטון זורקת 48.2 שלשות למשחק). בד בבד, החבורה של יודקה שנייה רק לאורלנדו מג'יק בספיגת שלשות, ועוצרת את יריבותיה עם 12.3 בממוצע למשחק.
יודוקה הצליח לא רק ליצור את האופי המסוים הזה, אלא גם להנחיל אותו לשחקנים. בעידן שבו ה-NBA סופגת זלזול על רקע רמת המאמץ של השחקנים, יוסטון היא דוגמה למופת של חריצות כמפתח להצלחה. העבודה הקשה שלה באה לידי ביטוי בכך שהיא מובילה את הליגה בריבאונד התקפה למשחק, עם 35.8% מהכדורים שנשארים בידיים טקסניות להזדמנות חוזרת לקלוע.
שחקני יוסטון (רויטרס)ומי הכוכב או שניים שמובילים את כל זה? בינתיים לפחות, עוד אין אולסטאר של ממש ביוסטון. אולם מי שהכי קרוב לכך הוא אלפרן שנגון, סנטר וורסטילי שזכה לא פעם להשוואות לניקולה יוקיץ' בשל IQ כדורסל שהוא מפגין ויכולת המסירה שלו. הטורקי בן ה-22 מהווה גורם משמעותי בהצטיינות של קבוצתו בריבאונד עם 10.3 למשחק, וגם בפן ההגנתי מצליח להתמודד מול גדולים ממנו בזכות חוכמת משחק.
שני שחקנים נוספים שנמצאים בתהליך גדילה מואץ הם אמן תומפסון וג'יילן גרין. הראשון בתפקיד הפאוור פורוורד כבר מראה בעונתו השנייה בלבד יכולת שמירה אישית עילאית, ובעל כוח מתפרץ ואקספלוסיביות על הטבעת שמפצים על יכולת קליעה מרחוק די פושרת. גרין לעומת זאת מהווה את האופציה של יודוקה לבידוד בהתקפה ויכול בערב נתון להתפוצץ עם 40 נקודות, אך עדיין לא מראה מספיק עקביות. באופן חריג, הגארד הופיע כבר שנה שנייה ברצף בכל 82 המשחקים של קבוצתו, ללא פציעה או מנוחה.
לצד אלו ניתן למנות גם את דילון ברוקס בעל היד החמה ביותר לשלוש בקבוצה עם כמעט 40%, הסנטר הוותיק סטיבן אדמס שגם הוא מגן טבעת אימתני והרכז פרד ואן וליט, שזכה עם טורונטו באליפות ומביא גם הוא ניסיון לסגל דיי צעיר של הרוקטס.
דילון ברוקס (רויטרס)שאלת השאלות: האם כל זה מספיק ברגע האמת?
נחזור למה שצוין בהתחלה: דין העונה הסדירה אינו כדין פלייאוף. מעל לכל, קבוצות בפלייאוף מהדקות את ההגנה שלהן ומעלות את רמת האגרסיביות. ניתן להסיק שהפיזיות של יוסטון בינואר מספיק טובה לניצחון, אך בסוף אפריל/תחילת מאי היא צריכה למצוא ערך מוסף. אפשר למצוא אקס פקטור מהספסל שמתאים במאצ'-אפ מסוים, או להפתיע עם חמישייה גדולה/קטנה מהצפוי, וכמובן, לשמור על השחקנים המובילים בריאים ולנהל נכון את הדקות שלהם.
בעונה הסדירה, הלוז כה עמוס ולעיתים הכנה לקראת משחק עשויה להסתכם בצפייה בווידאו ודגשים ספציפיים ללא אימון מקדים, וההתאמות נעשות בעיקר על הפרקט תוך כדי המשחק. בסדרת משחקים בפלייאוף הקבוצות עושות הכנה מדוקדקת, ולומדות מכל מפגש איך לנצל טוב יותר את החולשות של היריבה.
וכמו בכל דבר בחיים, גם הניסיון משחק תפקיד, והידיים של הצעירים מתחילות לרעוד ברגעי ההכרעה. על כן קבוצות צעירות בדרך כלל זקוקות להשתפשפות והתנסות במעמדים הללו כדי להגיע רחוק בפלייאוף. אז האם הרוקטס באמת יכולים להתעלות ברגע האמת?
שחקני יוסטון (רויטרס)היא קבוצה יחסית צעירה, שרצה ביחד רק שנתיים כתלכיד. אין לה המון קלעים גדולים שיוכלו לקחת את הכדור ולשים סל כשצריך (לצורך העניין לוקה דונצ'יץ' או אנתוני אדוארדס). אין לה ניסיון פלייאוף עתיר בסגל פרט לואן וליט וברמה המנטלית, לא תופסים ממנה ככזו שיכולה לאתגר באמת אף קבוצה, על אף העונה המרשימה שעשתה.
ומה כן יכולים הרוקטס להביא לשולחן שיעשה את ההבדל? הטיעון המרכזי מתחיל בהמשכיות וביסודות. אף קבוצה, מוכשרת ככל שתהיה מבחינת האינדיבידואלים, לא יכולה לייצר סכמה הגנתית מוצלחת ומתואמת בתוך כמה ימים בין העונה הסדירה לפלייאוף. לעומת זאת קבוצה שעושה הגנה מדוקדקת במשך עונה שלמה תגיע לפלייאוף הרבה יותר חדה לרגעי האמת.
בנוסף, על הקווים יש מאמן שכבר הגיע הכי רחוק שיש. נכון, זו לא הייתה קבוצה שנבנתה מהתחלה וכן היה להם ניסיון פלייאוף, אך יודוקה היה זה שהצליח לשבור סוף סוף את המחסום ולהביא את בוסטון עד לגמר. התפקוד שלו ברגע האמת שווה לקבוצה עוד כמה נקודות. יותר מהכול, הם כבר הראו העונה שהם יכולים להסתכל לשחקנים הטובים בעולם בלבן של העיניים ולנצח משחקים גדולים. הקבוצתיות שלהם היא היתרון הכי גדול שלהם.
אז האם אופי של קבוצה חרוצה, עם משמעת הגנתית עילאית ומאמן מתוחכם יכולים לעשות את ההבדל מול סטף קרי, ג'ימי באטלר ודריימונד גרין? במשחק הראשון זה לא צלח, אך לעומת יוסטון של 2018 שהתפרקה ברגע האמת, הפעם יש קבוצה איתנה מול הלוחמים מסן פרנסיסקו הלילה (בין רביעי לחמישי, 4:30). HOUSTON HAS NO PROBLEM.